לא שוכח את מראות החידקל 

מרדכי מורה הוא צייר ידוע בקרב קהילת האמנים והציירים בארץ ובקרב קהילת האמנים הבינלאומית. ציוריו הוצגו במוזיאונים ובגלריות ידועות שם, ויצירות שלו הופיעו באנתולוגיות חשובות. חג השבועות הוא סוג של חשבון נפש, ניסיון לתהות על התכנים היהודיים ביצירה, על הזהות התרבותית, ומי שמעיין בציוריו של מרדכי מורה מגלה את הרוח היהודית, את המוטיבים הרבים מספר בראשית, החלום על גן העדן האבוד.

מרדכי מורה נולד בבגדד בשנת 1937 לאברהם וסיניורה מורה. כאן בארץ אנו מכירים את אחיו פרופ' שמואל מורה, חתן פרס ישראל מן האוניברסיטה העברית ואת פרופ' ריימונד מורה מאוניברסיטת בן גוריון. למי שמעורה בתקשורת, יש למרדכי שתי אחיות השולחות ידן בכתיבה – גלדיס אגסי ואספרנס כהן. אחיו הבכור פרופ', יעקב מורה מרצה בכיר בכלכלה באוניברסיטת קווינס (Queen’s University), בבלפאסט.

מרדכי מורה עלה לארץ לבדו כנער ואת השכלתו האמנותית רכש ב"בצלאל". ב- 1960 יצא לאיטליה לאחר שקיבל מלגה מממשלת איטליה ללמוד באקדמיה לאמנות בפירנצה וב- 1962 עבר ללמוד ב"אקול נסיונאל סופרייר דה בוזאר" בפאריס, הודות למלגה מקרן אמריקה ישראל.

תערוכות של מורה הוצגו בין היתר בניו יורק, בוסטון, פאריס, רומא, היידלברג, אנטוורפן, וכמובן גם בישראל, במוזיאונים של חיפה, תל אביב וירושלים.

נפגשנו עמו לשיחה כדי להבין את תפיסתו האמנותית, את הקשר למקורותיו. השיחה חושפת משהו, מגלה דברים על הרקע של האיש, על התשתית הרוחנית של האמן, הקשר ליהדותו, לתנ"ך, הכיוון האמנותי, הנטייה למיסטיקה...

ש: ספר קצת על ילדותך, על העלייה לארץ.

ת: נולדתי על שפת החידקל, ואני עדיין מרגיש שהוא זורם בי. מכל הבחינות. גרנו בשכונת בתאווין. שכונה יהודית חדשה בעיר הבירה בגדד, שכונת יוקרה שיהודים הקימו. גרתי בה עד היותי בר מצווה, ומיד לאחר מכן עליתי ארצה. בגלל היותי קטין וכדי לאפשר לי לעלות, רשמו אותי כבן של משפחה אחרת. עליתי יחד איתם. זו הייתה שנת 1951. לא היה צריך לשכנע אותי לעלות. ישראל נתפסה בעינינו כארץ האבות, הארץ המובטחת. המולדת האמיתית של כל יהודי, תקוותו, ומימוש כל חלומותיו! אחי הבכור, יעקב, עלה כמה חודשים לפני והוא היה אז בן 20. מאוחר יותר עלתה כל המשפחה, ורק אבי נשאר בעיראק בגלל שותפות עיסקית. כנער שהגיע לארץ ללא משפחה, הועברתי לעליית הנוער ומשם נשלחתי לקיבוץ כפר המכבי. לאחר שהמשפחה עברה לגור במעברת תלפיות בירושלים, הצטרפתי אליה בכדי להמשיך את הלימודים בתיכון.

ש: איך השפיעה החוויה של העדר אב על אישיותך. אביך שהה בעיראק וכל המשפחה כאן. מה הרגשת, איך זה לגדול ללא אב?

ת: היה קשה לכולנו, אבל כיום מנקודת ראות מרוחקת, ניתן לומר שזה סייע לי להתפתח כאמן ביתר חופשיות, הרגשה של שחרור מסמכות. כנער הייתה לי נטייה עזה לאמנות ולשירה. ציירתי כבר בגיל 4, לפני שלמדתי לכתוב. זו הייתה שפת הנשמה שלי והשחרור מסמכות איפשר לי לפתח את הנטיות האמנותיות והרוחניות שלי ולהקדיש לא מעט זמן לציור. כשאבי הגיע לארץ, הייתי כבר בפאריס. הספקתי לסיים את בצלאל בגיל 22 וקיבלתי שתי מלגות להמשך לימודי האמנות, אחת לפירנצה והשנייה לפאריס.

ש: בחרת לך אפיקי התעניינות ופנית ליצירה. בוודאי היו דמויות שהשפיעו על יצירתך, על תפיסתך האמנותית, על דרכך.

ת: נולדתי ביולוגית בעיראק, אך נולדתי מחדש, לידה רוחנית, כאן בארץ. בגיל ההתבגרות נולדתי שוב. זה קרה תוך כדי החיים בארץ. הדמויות ששהשפיעו עליי באו מתוך עולם התרבות והאמנות: רמבראנדט ,מיכלאנג'לו, ניטשה, דוסטוייבסקי, והמפנה הרוחני קרה כאן, בישראל.

ש: מה קרה? הנופים השפיעו, האקלים, העברית?

ת: גיליתי קודם כל שלעם ישראל יש היסטוריה. בבגדד למדתי היסטוריה של הערבים והאיסלאם. כאשר הגעתי לארץ, התברר לי, שיש גם היסטוריה לעם היהודי. התרגשתי מכל ספר היסטוריה, יבש ככל שהיה. הרגשתי הזדהות והתחברות, כאילו שהדברים קרו עכשיו, כאילו אני בתוך מהלך ההיסטוריה, כאילו אני בפנים. לגביי זה היה הלם לגלות שיש לנו ביוגרפיה לאומית. התפעמתי כשגיליתי שהיו לנו מכבים, בר כוכבא. למדתי פרקים שלמים מהתנ"ך בעל פה. התאהבתי בנביאים. בעיקר הערצתי את פרקי הנחמה של ישעיהו , את הפסוק הנפלא של ירמיה הנביא: "מצא חן במדבר עם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל"...

ש: מה החוויה העיקרית של ימי נעוריך, של השנים שבהן התבשלת כיוצר?

ת: גרתי במעברה ולמדתי בגימנסיה העברית ברחביה. למרות הכל הייתי בן אדם בודד. הרגשתי פשוט לבד בבית הספר. שונה מכולם. התעניינתי בספרים שילדים אחרים לא התעניינו בהם. כולם היו נתונים באווירה של היחד, של הצופים, של הקומזיצים. הרגשתי שרק לבד אוכל למצוא את עצמי. הייתי חוסך פרוטה לפרוטה כדי לרכוש לי ספרי אמנות. עוד כשהייתי בחמישית, ביקרתי בתערוכות. אחת המורות מבית הספר פגשה בי בתערוכה בבצלאל והייתה פשוט נדהמת. למחרת סיפרה לפני כל התלמידים שפגשה באחד מילדי הכיתה מבקר במוזיאון. הייתי בעיניהם שונה, כי כל הזמן ציירתי והתעניינתי בספרות רוחנית. מצד שני, בתקופת לימודיי בגימנסיה ובבצלאל לא התעניינתי בפוליטיקה ולא הייתה לי שום מודעות פוליטית.

ש: איך משפיעים החיים התמידיים בציר פריס-ירושלים על המתח הפנימי בין יהדות לקוסמופוליטיות?

ת: יש לי דירה כאן ודירה שם. בין השנים 83 ל- 85 גרנו כאן ברציפות. הקמתי את משפחתי בצרפת. פגשתי את אשתי עלזה (תמר) מרשל כשהיא סועדת במסעדה הכשרה היחידה דאז בפריס. נישאנו לאחר שש שנים של היכרות.

ש: האם יש לך שתי מולדות? יותר?

ת: צרפת אינה המולדת שלי. גם לא עיראק. כשאני מגיע לירושלים, אני חש כאילו מעולם לא יצאתי ממנה. פריס זה כמו חלום קצר.

ש: אתה מצרף ליצירותיך פסוקים מהתנ"ך. היצירה שלך בעיקרה היא יצירה יהודית או קוסמופוליטית? כיצד אתה מגדיר אותה?

ת: המקור הראשוני זה החיים. כמובן התנ"ך והנביאים הם חלק בלתי נפרד מעולמי. כל אדם נותן מה שיש בו. עץ תפוחים לא נותן בננות. יוצר מעביר את מה שיש בו את המורכבות שבו, את הייחודי שבו.

ש: האם הייחודי שבך קרוב יותר למקורות עמך או להשפעות אחרות?

ת: בהתחלה התרכזתי בציורים שניסו לתפוס הוויה שמעבר לזמן. ציירתי חיות. ראיתי בחיות משל. משל לכל דבר. יש בחיות אמת. בבני אדם תמצאו מסכות, התחזות. החיה לא מתחפשת, לא מתיימרת. אף פעם לא ראיתי קוף מתחזה לאריה או ציפור דרור לטווס! יש בי רצון לחזור לבראשיתי, לטבעי, למה שקדום. הרביתי לצייר מהדמיון. למשל קרנבל תהלוכות של בני אדם. לפעמים, מסכה מגלה הרבה יותר ממה שהיא מסתירה. באמנות יש להבין את מה שמעבר, להיות מודע להבדל בין הנצחי לחולף. ציירתי למשל אישה שהופכת לזקנה ולשלד. הזמן עובר, הכל מתחלף. גם הבשר הוא בגד זמני. זו גם כותרת של אחד מתחריטי. ציירתי פעם פר שתוך כדי הליכה הופך לצמח שעליו הופכים לבועות ולתכלת של רקיע.

ש: האם העיסוק בשינויים הוא הקו המאפיין אותך, זה הסממן האופייני לך?

ת: היצירה היא קודם כל הביטוי העצמי של האמן. בכל שלב בחיי, התמקדתי בנושאים שונים. יש לי למשל סדרה על לידת האיש הקוסמי, סדרה אחרת על מסכות, על הזמן שחולף. אני אוהב את המטמורפוזה. אחד הספרים האהובים עליי זה "המטמורפוזות של אובידיוס". מעניינת אותי החוויה של ההתמזגות עם היקום ושיכרון מהטבע הסובב אותי. הנקודה החשובה היא מודעות. השאלה היא באיזו רמת מודעות אנו נמצאים. אני מחפש את תכלית הקיום, תכלית האדם.

ש: מה משמעות חיינו בעיניך?

ת: אני מאמין שמשמעות חיינו היא לקרב את המודעות שלנו לאלוהות. להתקרב לאלוהות. בשבילי האמנות היא אמצעי להעמיק, לחפש, להגיע לרמת מודעות גבוהה יותר, להתקרב למוחלט. זה להיות פתוח וחשוף על מנת לקבל ולהתמלא באנרגיה הזאת. כמובן לא ע"י הגיון, מחשבה או שכל אפשר להשיג או לחוות את האלוהות. האלוהות כה גדולה, כה אינסופית, אך אנו במוגבלותנו מייחסים לה מאפיינים אנושיים. זו רמת הקליטה שלנו. אנו רוצים להבין להשיג או להגדיר את האלוהות בשכל או בהגיון שלנו. יש אינסוף שבילים לאלוהות.

ש: האם אין לך גם צורך בצד החברתי של האמנות, בקשרים עם אמנים, עם ציבור? האם היצירה היא רק עיסוק של היחיד עם האין-סופי שבתוכו?

ת: האדם מטבעו הוא יצור חברתי. אדם אינו חי לבדו ואינו יכול לחיות לבדו. אמן יוצר ומחפש את עצמו ובה בעת האמן יוצר עבור אנשים, עבור החברה, מחפש קשר עם החברה, מחפש דו-שיח. מה טוב אם החברה תקשיב לקול הזה ותתעמק במסר שלו.

ש: אתה שייך לקבוצה, לאסכולה, לחבורת אמנים?

ת: האמנים הם יוצרים יחידים, בודדים. גם כאשר הם פועלים בחבורות, הם יוצרים כאידיווידואלים. סוטין הוא יחיד ומיוחד. מודיליאני בעל ייחוד משלו, יצר אמנות ייחודית. שגאל יצר על אף האופי היהודי והתנ"כי המובהק של עבודתו אמנות אוניברסלית ובעלת אופי ייחודי. המגע של האמן עם זרמים שונים רק מעשיר את יצירתו. כך שגאל במגע שלו עם זרמים אמנותיים שונים, כגון הקוביזם ולאחר מכן הסופרמטיזם, רק הוסיף עוצמה וכוח פלסטי ליצירתו. אלה כמובן רק דוגמאות בודדות.

ש: האם יש לך קשר עם הקהילה האמנותית בישראל?

ת: כל פעם שאני מגיע לישראל, אני משתדל לראות את כל התערוכות בירושלים ותל אביב. אני נפגש עם אמנים כמו עופר ללוש, דוד גרשטיין ועד לשנה האחרונה יעקב פינס ז"ל. שנים עקבתי אחר יצירתו של פינס והתפעלתי מהאוסף שלו מן המזרח הרחוק.

כל המוזיאונים החשובים בארץ הציגו כבר תערוכות שלי. בתל אביב, בירושלים, בחיפה, בעין חרוד. כיום הם רצים אחר קו אחר. הם מחפשים קו שהם רואים בו אבנגרד. אני חושב שמה שאני עושה זה אבנגרד לא פחות, בודאי הרבה פחות קונפורמיסטי. לא הצגתי הרבה בשנים האחרונות. אני ממשיך ליצור ואין לי כל כוונה להיסחף לזרם כלשהו, לאסכולה מסוימת. ביצירתי, אני מבטא בין היתר לבטים אישיים ושל התקופה, כפי שהם משתקפים בעיני רוחי.

ש: האם הנאמנות שלך לקו שלך אין פירושה ריחוק מאחרים, אולי ריחוק מהקבוצה המובילה?

ת: אני נאמן אך ורק לזרם היצירתיות בתוכי, אפילו אם זה יהיה בניגוד לקבוצות המובילות שבאופנה. אני קשוב לחוויה הרוחנית שבי. החוויה הזו מכתיבה לי את דרכי, ולא אף אחד אחר. מה שמכתיבה לי ההשראה, זאת אני עושה. ההשראה מתחדשת ומשתנה כל הזמן, ואני מנסה לבטא אותה, בדרך הכי אינטנסיבית, ככל שאני יכול.

ש: ויש לך קשרים עם הקהילה האמנותית בפריס? בתי הקפה?

ת: אין קהילה אחת. יש הרבה קהילות. נגמר עידן בתי הקפה. אמן אמיתי נסגר בסטודיו שלו. אני יודע שיש המודדים אמן לפי ההצלחה הכספית שלו, כמה הוא מוכר ובאיזה סכום, איך הוא מוכר. מה שחשוב בעיניי, זה מה שאתה יוצר באופן אישי. לפי מה שיש לך להגיד. אם הצלחת להשיג גלריה או מחיר, כל זה שולי בעיניי. אבל זה גם לא מזיק!

ש: דיברת על העולם הגדול, על היהדות, על מיסטיקה של דתות שונות. היכן נכנסת ליצירתך זהותך המזרחית, האם יצירתך שואבת מן המורשת של יהודי בגדד, מן הפיוטים בבבל?

ת: זה לא עניין של זהות מזרחית. הושפעתי מן התנ"ך, מלפונטיין, וכמובן ממורשת סבא, מסידור התפילה של סבי. בעיראק, אני זוכר את הנהר ויש חלק בתוכי שעדיין מכה גלים משם, יש בי חלק מהנהר ומהמדבר. חלק מארץ ישראל האהובה. אני חש שיש בעבודות שלי חלק מן הנהר הגואה וחלק מן המדבר הלוהט.

ש: בכל זאת אתה גר תקופות ארוכות מחייך בגולה, בקרב זרים. האם זו אותה תחושה לגור בארץ או שיש אנטישמיות בגולה?

ת: מעולם לא התביישתי או הצנעתי את יהדותי. שיבצתי הרבה פסוקים עבריים ביצירותיי וחתמתי בעברית. התודעה היהודית התחדדה בי במשך השנים. שמעתי הערות אנטישמיות ואני חש שיש שנאה ליהודים או לישראל אצל רבים.

האם אתה מדבר על שנאה עצמית של יהודים?

ת: יש יהודים, שמסכימים עם הדעות השליליות של הגויים עליהם. לפעמים אני חושב שיש להרבה אנשים כרומוזום נוסף, גן של שנאת ישראל. קשה לי להבין זאת. כמובן שגם אנו היהודים אשמים בכך. יהודים רבים פיתחו שנאה עצמית תהומית... שנאה למסורת, לדת, לעם, להיסטוריה שלהם. כבר בברית החדשה שנכתבה ברובה ע"י יהודים ישנה תעמולה רצינית ונבזית נגד היהודים. קשה לראות בטלוויזיה או ברדיו יהודי שאינו מצטדק ומבקש סליחה על משהו או מסתייג מאיזו אישיות ישראלית או יהודית. איך תרצו שאנשים יכבדו בני אדם שאין להם כבוד עצמי? הרבה יהודים מסגלים לעצמם ומחקים את הגישה העוינת של שונאי ישראל. הם רוצים להתקבל ולהתחבב על הגויים בכך שהם מתנכרים לאחיהם או משטינים עליהם. מה שהכי מדאיג זה שכל הפרוורטים האלה חושבים את עצמם להתגלמות הצדק והיושר בעולם. ראש האינקוויזיציה הספרדית שרדף את היהודים באכזריות מיוחדת במינה היה יהודי מומר. בתקופת עליית הנאצים כתבה הפילוסופית היהודית המומרת סימון וייל אחד הטקסטים הכי מתועבים שאי פעם נכתבו בגנות היהודים. ויש עוד מאות אם לא אלפי דוגמאות כאלה!

ש: שאלה לסיום: מה ה"אני מאמין" שלך כאמן?

להיות תמיד מה שאני. כאמן אני חש שאין להיסחף אחרי מה שהרוב חושב או מכתיב, אלא להיות קשוב עד הסוף למה שרוצה להתבטא דרכי עד הסוף, ללא יראה ובענווה.